התיעוב כלפי נידה ( אישה בזמן הווסת שלה ) הוא כלל יסוד בכל החברות הפרימיטיביות . בכולן הטומאה מתפשטת לדברים שהאישה נוגעת בהם , כמו כלי אכילה ובישול , כלי נשק , מאכלים ואפילו שבילי הליכה . השפעות הטומאה שלה ( או אי התרחקות מהטומאה שלה ) עלולות להיות קטלניות : יבול שלא יעלה יפה , מחלה , תבוסה צבאית או כישלון הציד ; אף פגישות מקריות בנידה אמורות לגרום על פי אמונה זו תוצאות מסוכנות מאוד . לפיכך ברוב החברות הפרימיטיביות האישה מבודדת בזמן הווסת כדי להגן על הקהילה . על רקע תרבות העמים הקרובים והרחוקים בני זמנו של עם ישראל , והנוהג שמן הסתם רווח גם בישראל , החקיקה הכוהנית באשר לנידה ראויה במיוחד לציון . ראשית , האישה איננה מנודה מהקהילה ואף איננה מבודדת בתוך ביתה . ההנחה הברורה מאליה של הפסוקים בנוגע לנידה היא שהיא חיה בביתה , מתקשרת עם משפחתה ועושה את מלאכתה היומיומית . הכיצד ? איך ייתכן הדבר , בהתחשב בחומרת הטומאה שלה ? הרי לא רק זאת שראיית הדם נמשכת זמן רב , אלא שהאישה יכולה אפילו להדביק חפץ גם בלא מגע ישיר , אם הוא נוגע במיטתה או במושב הּ ( פסוק כג ) . התשובה המתוחכמת של המחוקקים היתה להגבי...
To the book