עברות שנעשו בשגגה

חשיבותו הגדולה של קורבן האשם בשלהי תקופת בית שני מרמזת על התפתחות שאין להמעיט במשמעותה . עד לתקופה זו היתה הנטייה לחלק את העולם בין הקודש ובין החול לתחומים מוגדרים של האלוהות ושל האנושות . אנשים האמינו שכל עוד לא חדרו לתחום הקודש , לא ירעו להם האלים ; זאת ועוד , אפשר שבני אדם יראו טוב תחת חסותם הנדיבה של האלים אם ייתנו לאלים את המגיע להם . ההכרזה בויקרא ה , יז - יט שאדם שעבר בשוגג על אחת " מכל מצוות ה "' זקוק לכפרה על מעילה בקודש מטשטשת את הגבולות שבין הקודש לחול . מכאן ואילך אין גבול לקודש והוא קשור ישירות לרצונו של האל . מעכשיו הקודש חובק מוסר ופולחן וכן את היחסים שבין אדם לחברו ולא רק את היחסים שבין אדם למקום . בקצרה , עברה על כל אחד מאיסורי התורה נתפסת מעתה כמעל , ולפיכך חיוני לבקש כפרה עליה אם עם ישראל רוצה להמשיך ולשאת חן בעיני האל ( לפרטים ראו מילגרום , פולחן ומצפון , עמ ' . ( 84 - 74 פסוקים נבחרים ] ה , יז [ על מילות המפתח כאן , " ולא ידע " , אמר ר ' יוסי הגלילי ש " הכתוב ענש את מי שאינו יודע " , שחטא ( ספרא חובה יב , ז ) . כלומר אי – הידיעה היתה בשגגה . ] ה , יט [ " אש ֹ ם אשם...  To the book