סוף דבר

תמה מסכת חייו של מרדכי שנהבי , חיים רבי מעש ופעלים . הוא לא השאיר אחריו צאצאים וגם אלה שזכו להכירו , ילכו לעולמם בחלוף השנים . האמנם נגזר על דמותו לשקוע בתהום הנשייה ? ומה מכל פירות מעשיו ועלילותיו קיים ועומד לדורות הבאים , אף אם השם עצמו נשכח ? הגדול במפעליו , " יד ושם " , אינו ניצב , ככל שניתן לראות היום , בפני סכנה של אובדן ושכחה . נהפוך הוא . החלום קרם עור וגידים והוא ממשיך לגדול ולצמוח , שנים לא מעטות אחרי מותו . אמנם , רבות מתוכניותיו של שנהבי , כגון מימון המפעל באמצעות רכישת תעודות הנצחה על ידי קרוביהם של הנרצחים , " אזרחות זיכרון " של מדינת ישראל לחללי השואה , או דמותו של " יד ושם " כקריה שתכלול גם מלונות ומתקני ספורט , לא יצאו לפועל , בסופו של דבר , אך אין בכל זה כדי לגרוע מזכותו הראשונית של שנהבי כהוגה רעיון " יד ושם " וכמי שלא נח ולא שקט עד שזכה להפוך את החלום למציאות . התעשייה הקיבוצית אף היא פרשה כנפיים . היסטוריונים מפוכחים רשאים לטעון שמדובר בהתפתחות היסטורית שאינה מותנית בפועלו של אדם זה או אחר , אך גם בנושא זה שמורה לשנהבי זכות ראשונים . חלומות נוספים שלו התגשמו בחייו ...  To the book