הזעקה הלא נשמעת להכרה: אתגרי הדיאלוג בין יהודים לערבים בישראל בנושא הטראומות הקולקטיביות

הוא לא בתודעה שלי , אני לא יכול לקלוט אותו או להרגיש אותו ... אני מכיר רק את הכאב שלי ואני רוצה שיכירו בו " . לצד העצב הופיעו כעס ותביעה לשינוי המצב - להשמעת הקול המושתק , להתחשבות בו , לשיתוף מלא , כפי שעלה מדבריה : " אם מדברים על הרובד האזרחי , אז אני רוצה להיות חלק מהחברה , אני רוצה להגיב על השואה ! " . היא מבקשת להיות שותפה בעיצוב מחדש של מיתוס השואה , כפי שאכן הבינה את מטרת הפרויקט , " שמזמין דיון מקבוצות שונות בחברה הישראלית , שיכולות גם לפרק את המיתוס הזה ולבנות אותו מחדש " . עם זאת , התחושה הקשה הכרוכה במפגש , בצירוף הדחייה והעלבון שחשו לנוכח היעדר ההקשבה לסיפורם או ביטולו , גרמו אצל חלק מהמורים לייאוש ולנסיגה . כך אולי אפשר לפרש את עזיבתם של כמה מורים ערבים לפני סיום הפרויקט , כפי שאמרה הודא : " כל כך כואב שלפעמים רוצים להתנתק " . נראה כי המפגש המחודש עם הכאב שרוב המורים חוו בסיטואציות כאלה ואחרות במהלך חייהם העצים את הפגיעות ואת חוסר האונים . לדברי סמירה : " הקבוצה הערבית לא מספיק חזקה ... לא שמרנו על המקום שלנו בשיחה ... המשתתפים הערבים לא הרגישו בטוח לדבר אז הם הרימו ידיים ...  To the book