זיכרון המוות... וזיכרון החיים: על האי-הקבלה בין השואה לנכבה

סלמאן נאטור בחודש נובמבר 7197 ביקרתי בגרמניה המזרחית במסגרת משלחת ערבית –יהודית שכללה אנשי חברה ופעילים פוליטיים מהחזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון ( חד " ש ) . התוכנית האינטנסיבית כללה גם ביקור במחנות הריכוז בוכנוולד וזקסנהאוזן . כשעמדתי מול שער המחנה כבשה אותי הרגשת מורא , שילוב של אימה וכבוד למקום , ותחושה שיש בו קצת קדושה אך גם דבר מה שמעורר סלידה . אמרתי לעצמי באותו הרגע : כאן התבצע הפשע הגדול ביותר , פשע שההיסטוריה לא חוותה כמותו . ידעתי על הנאציזם ועל השואה מה שלמדתי בעבר בבית הספר ומה שסופר ערב יום השואה והגבורה . כשהייתי צעיר עקבתי אחרי משפטו של אדולף אייכמן באמצעות הרדיו הישראלי והעיתונות היומית . דרכם נחשפתי לפשעים הללו ; ובייחוד דרך עדויות הניצולים ודרך הקמפיין התקשורתי הישראלי והבין לאומי שליווה את המשפט , שתיאר את הנאציזם כמפלצת טורפת שתקפה עם חסר מגן וחיסלה שישה מיליון בני אדם ביריות , בתאי גזים , במשרפות ובמחנות השמדה . אני זוכר שכבשו אותי רגשות עזים של חמלה על הקורבנות . נטרתי טינה עזה לאייכמן ושמחתי כאשר נידון לעונש מוות . נכנסתי למחנה ופתאום נראו לי כל הפרטים בצורה מוחש...  To the book