ג | שירה ועדות

" ואין לשלות מזכרון דווי בלתי אם — כתמים – כתמים " , העיד קובנר , ושושנה פלמן כותבת : השואה , בהיסטוריה של המערב , ממלאה [ ... ] תפקיד דומה לתפקידה של הסצנה הארכיטיפית בפסיכואנליזה . נוכחותו של העד במעמד הסצנה הראשונית , או הארכיטיפית [ ... ] אינה יכולה , מעצם טבעה , להיות נוכחת לעצמה , נוכחת להכרה . האירוע כאן אינו עוד אירוע נתון מלכתחילה , ולפיכך אין הוא מאורע פשוט 69 הניתן בשלמותו למסירה . שלוש שנים לאחר ששב מן היער , עד לא אור היא עדות פיוטית ממקור ראשון של אדם שהשתתף בניסיון היסטורי קטסטרופלי . אבל יותר מאשר תצפית על העבר , או רפרודוקציה שלו , מציעה הפואמה תובנה מטרידה ומעמיקה על אודות ההווה . עדות מוקדמת על אי – המשכה , על קטיעה ברצף , לקות לשונית ושיכחה , ועל מורכבות היחס בין היסטוריה לבין עדות , שאיננה , בפשטות , תיעוד או שיעתוק של אירוע " כפי שקרה " . עד לא אור היא גם פואמה על היחס בין אמנות השירה לבין עדות . על השירה כמדיום המרחיב , אולי בניגוד לציפיותינו , את אפשרות העדות . על מה שדווקא באמנות השירה לוכד את המציאות , ועל כוחו של השיר הגדול לפנות לקוראיו ולתבוע מהם קשב והאזנה...  To the book