ג. קריאה של רבנים מובילים לאי-ציות בתקופת הסכמי אוסלו

אחד ההיבטים המרכזיים במאבק נגד ממשלת רבין על רקע תהליך אוסלו היה הקריאה לחיילי צה " ל לסרב לפקודה של פינוי יישובים או מחנות צבא בשטחי יש " ע . לקריאה זו היו שותפים פובליציסטים , אינטלקטואלים ומנהיגים מקומיים . אולם מקום מיוחד תפסו רבנים מובילים בציונות הדתית , שפרסמו בפומבי את עמדתם התומכת בסרבנות על רקע אישי אך גם בסרבנות אזרחית , פומבית וקבוצתית . תופעה זו דומה לקולות שקראו לסרבנות על רקע פינוי ההתנחלויות שהוקמו בשנות השבעים על ידי גוש אמונים , ועוד יותר לקריאה לסרבנות שבה נתקלנו בדיוננו במאבק נגד פינוי ימית בתחילת שנות השמונים . בשונה מהמקרים הקודמים , כאן הוביל המאבק הציבורי החריף שניהלו חוגים בימין בכלל ובציונות הדתית בפרט נגד תהליך אוסלו לכך שלראשונה ניצבו רבנים מהמעלה הראשונה בציונות הדתית בחזית הקריאה לסרבנות . דומה אפוא שמדובר בקו פרשת מים בתולדות היחסים שבין הציונות הדתית לבין מדינת ישראל . כפי שראינו , מאז הקמת " המזרחי " ב – 1902 לא תמכה הציונות הדתית מעולם בהתנגשות חזיתית וב " שבירת הכלים " מול גורמים רשמיים בתנועה הציונית , ב " יישוב " או במדינת ישראל . גם האי – ציות לחוק...  To the book