רעב

בפברואר 1913 ירד מגלה הארצות הבריטי אפ " ר וולסטון במצב רוח מרומם דרך היערות ההרריים של ניו גינאה , אחרי שהצליח להגיע אל קו השלג בהר הגבוה ביותר בניו גינאה , ונחרד לגלות על נתיבו שתי גופות של אנשים שמתו זמן קצר לפני כן . ביומיים הבאים — הוא תיאר אותם ככמה מן הימים הנוראים ביותר בחייו — נתקל ביותר משלושים גופות נוספות של ניו גינאים תושבי ההר , רובן נשים וילדים , ביחידות או בקבוצות של חמישה לכל היותר , ששכבו בתוך מחסים ארעיים לאורך השביל . קבוצה אחת , שהיתה מורכבת מאישה מתה ומשני ילדים מתים , כללה ילדה קטנה כבת שלוש שעדיין חיה , והוא הביא אותה אל המחנה והאכיל אותה בחלב , אך היא מתה כעבור שעות אחדות . אל המחנה הגיעה עוד קבוצה ובה גבר , אישה ושני ילדים , וכולם חוץ מאחד הילדים נפטרו . כל הקבוצה , שכבר סבלה מתת תזונה כרונית , מיצתה את מאגרי הבטטות והחזירים שלה ולא מצאה שום מזון בר שאפשר לאוכלו ביער חוץ מלבבות של עצי דקל , והחלשים שבה מתו כנראה מרעב . בהשוואה לתאונות , לאלימות ולמחלות , שמוכרות ומוזכרות לעתים קרובות כסיבות תמותה בחברות המסורתיות , מוות מרעב , שוולסטון היה עד לו , מקבל הרבה פח...  To the book