מדיניות תרבות , במובנה הצר והמקובל , עניינה אפוא בסדרי העדיפות ובמנגנוני ההקצאה של משאבים – בעיקר תקציבים – לפעילות אמנותית ותרבותית . מדיניות התרבות של מדינות היא משתנה מרכזי בפעילותן של אמנויות מסוימות , בעיקר כאלה שתאגידי ייצור תרבות אינם רואים בהן מקור אפשרי לרווח כלכלי . מעורבות המדינה בייצור תרבות ראשיתה עוד לפני העידן המודרני , בדפוסי התמיכה של הכנסייה ושל חצרות המלוכה והאצולה באירופה ובחלקי עולם אחרים באמני חצר : משוררים , ציירים , פסלים ועוד . מן הבחינה ההיסטורית נודעה לאקדמיה הצרפתית לציור ולפיסול שהוקמה בשנת 1648 כזרוע של המלוכה האבסולוטית השפעה רבה בעניין זה . על פי זולברג , ( Zolberg 1990 ) מטרתה הרשמית של האקדמיה ושל מוסדות דומים שקמו בעקבותיה בארצות אחרות היתה לחנך , לטפח יצירתיות , לקבוע רמות של איכות ולשמור עליהן , ולספק לגיטימציה – על בסיס הצדקות הנשענות על למדנות הומניסטית קלסית – לצורות אמנות , לנושאים ולסגנונות חדשים , כל זאת לשם האדרתה של המלוכה ושל המדינה . עמדה אידאולוגית זו , בשינויים המותאמים למקום וללאומיות , עומדת ביסוד מעורבות המדינה באמנות ובתרבות גם כיום ...
To the book