מנגד , עדיין יש בידינו אמצעים אנושיים וידידותיים להשגת מטרה זו . מצרים עודנה מוכנה , ואף חפצה , להשלים עם אנגליה , להיות ידידתה הקרובה , להגן על האינטרסים שלה , להמשיך לשמור על דרכה להודו , להיות בעלת בריתה . לשם כך עליה להתנהל רק בתחום סמכויותיה , והבחירה בידיה אם תעדיף להמשיך ללכת שולל , להתפאר ולאיים עלינו עם הצי שלה וחייליה ההודים . אל לה לזלזל , כפי שעשתה בעבר , בפטריוטיות של העם המצרי . נציגיה לא הביאו לידיעתה את דבר השינוי שהתחולל בקרבנו מאז ימי הרודנות של אסמאעיל . בעידן המודרני שלנו אומות פוסעות לפתע בצעדי ענק בנתיב הקדמה . בעקבות לחץ ציבורי בבריטניה ודיווחים מוגזמים על הרג אירופים בידי מצרים במהלך המרד החליטה ממשלתו של גלדסטון להתערב התערבות צבאית . ממשלת צרפת , שהיתה באותה תקופה חלשה ומפולגת , החליטה שלא להצטרף . הכוחות הבריטים הדפו את המרד והשתלטו על מצרים , ועקב כך איבדה צרפת את השפעתה במדינה זו . הגם שלכאורה נשמרו קשריה של מצרים עם האימפריה העותמאנית עד , 1914 בריטניה שימשה בה שליטה בפועל . לורד קרומר ( Cromer ) היה הנציב הבריטי הראשון , אך הוא הפך למעשה לשליט הּ האמיתי ש...
To the book