במקום אפילוג

קולנוע הגבול שנולד מתוך הטראומה של האינתיפאדה הראשונה הביע בדרכים שונות את התנגדותו לאתוס שמכתיבים מלמעלה קובעי המדיניות . הוא התבצר ב"מקום הקטן" ובמקום לעסוק ביחסי המדינה עם שכנותיה ואפילו עם תקוות השלום ( שהתבדו , ( שפרחו עם החתימה על הסכמי אוסלו , הוא חזר לבחון סוגיות של זהות ומיפוי מחדש של קהילות בטריטוריה הלאומית . ככזה הוא מבטא את אובדן ערך הסולידריות הלאומית שהלך ופשה בחברה הישראלית , והפנה את הזרקור לסוגיות שהודחקו מפאת מצב החירום המתמיד בארץ . בניגוד לקולנוע הפוליטי של שנות השמונים שבחר בשתי אסטרטגיות נבדלות – השיבה אל העבר ואימוץ עמדתו של האחר הפלסטיני – קולנוע הגבול לא שב אל העבר אלא התעקש לאתר את סימניו בהווה , ולא פנה אל האחר הפלסטיני אלא בחר להאיר את האחרות בתוך מרחב הבית והקהילה . פרוץ האינתיפאדה השנייה בראשית האלף החדש סימן את העבר השני של גבול העשור . אף שהיא שמה קץ לנתק האישי ולהתבצרות בסובייקט הקולנועי הישראלי , האינתיפאדה השיבה את הפרט הישראלי אל הטראומה המודחקת . אמנם האדם הישראלי לא היה תבנית נוף מולדתו , כפי שביקש לראותו המשורר שאול טשרניחובסקי , אך הוא נותר ספוג...  To the book