|
|
הקיץ של אביה , מציג ניסיון לשחזר בכלים קולנועיים ריאליסטיים את האופי המשוער של הזהות באמצעות תיאור כרונולוגי של קיץ אחד בחיי הגיבורה , אביה . צורה נרטיבית זו מזכירה את הצורה שרווחה באוטוביוגרפיה הגברית בקולנוע הישראלי של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים , ועיקרה עימות בין המרחב הפרטי–מגדרי למרחב הפוליטי–לאומי , במטרה לבודד ולנטרל את השפעת הנרטיב הלאומי על עיצוב הזיכרון הפרטי . לעומת סרטם של אלי כהן וגילה אלמגור , סרטה של מיכל בת–אדם , איה , אוטוביוגרפיה דמיונית , מכיל ניסיון להגדיר את גבולות הזהות ( של רושמת האוטוביוגרפיה ) באמצעות בידוד האיום הטמון באחר , הלובש במקרה זה פנים רבות . ראשון האחרים המאיימים על האני הוא האם הנתפסת כאקסצנטרית על רקע שנות הצנע של המדינה . אופי היחסים שהיא מקיימת עם בתה מקרינים עליה אחרות , כפי שהדבר משתקף ביחס לאיה שמבטאים חבריה ללימודים , השכנים בבניין ומאוחר יותר , חבריה של איה בקיבוץ . תחושת האחרות שירשה איה מאמה רודפת אותה והניסיון להפיק סרט על ילדותה המוצג בצורה פרגמנטרית כסרט בתוך סרט ( על פי תבנית 2 כפי שכותבת טוריל מואי , " בעוד הגבר מדחיק את האם ...
To the book |
|
|