פוסט־מודרניזם, פוסט־קולוניאליזם ופוסט־ציונות

דעיכתה של האינתיפאדה הראשונה ופרוץ האינתיפאדה השנייה הם , כאמור , שני אירועים מכוננים התוחמים את עשור שנות התשעים . אך עוד בטרם נחתם , בשנת אלפיים , בהתקוממות הפלסטינית בתוך גבולות הארץ ומחוצה לה באינתיפאדת אל–אקצא , התחולל למעשה שינוי בהלך הרוח הישראלי , שינוי שאותו אפשר להגדיר כהכרה בקיומה של האוכלוסייה הפלסטינית כישות מדינית שאי אפשר עוד להתעלם ממנה . לשינוי זה קשר הדוק למאורעות שהתרחשו בשלהי העשור הקודם . אף שהאינתיפאדה הראשונה הגיעה לסיומה בראשית שנות התשעים ולכאורה הביאה להכרה כי אי אפשר לחמוק מפעולות פוליטיות מוחשיות לשם כינונו של הסדר שלום במזרח התיכון ( דבר שמצא את ביטויו בקבלתם המהוססת של הסכמי אוסלו , ב–1993 הן מהצד הישראלי והן מהצד הפלסטיני , ( הכרה זו הכריחה גם את הישראלים להכיר במציאות ובמגבלות כוחם . כפי שכותבים אזולאי ואופיר : ההתקוממות הפלסטינית חדרה למרכז הזירה הפוליטית בישראל והעניקה לכיבוש – כמשטר , כמצב , כמערך שליטה וכמערכת יחסים – נראות חסרת תקדים במרחב הציבורי בישראל . נוצרו סדקים בטבעיות בה נתפסה העסקתם הנצלנית של מאות אלפי פועלים פלסטיניים בישראל ובהשלמה הישרא...  To the book