הקדמה

בפרק הקודם התמקדנו במבנה ההיררכי של המשפטים ובכללים ליצירת צירופים . ראינו שידע זה של הדוברים מונח בבסיס ההבחנה בין משפטים דו משמעיים ( למשל , ( 1 א )) , בעלי שני מבנים אפשריים , שכל אחד מהם כולל רכיבים תחביריים שונים ( ראו ( 1 ב ) - ( 1 ג )) , ומשפטים חד משמעיים ( למשל , ( 2 א )) , בעלי מבנה אחד ( 2 ב ) . כללי יצירת הצירופים שלמדנו עד כה הם : ( 1 ) א . ליסה הביאה את השף מפריז . שני ניתוחים שהדוברים מעניקים ל ( 1 א ) : ב . ליסה הביאה את [ NP השף מפריז ] ג . ליסה הביאה את [ NP השף ] [ PP מפריז ] ( 2 ) א . ליסה אוהבת את השף מפריז . ניתוח שהדוברים מעניקים ל ( 2 א ) : ב . ליסה אוהבת את [ NP השף מפריז ] ניתוח שהדוברים לא מעניקים ל ( 2 א ) : ג . ליסה אוהבת את [ NP השף ] [ PP מפריז ] השאלה המעניינת שעולה בהקשר זה היא למה , בעצם , הדוברים לא משייכים ל ( 2 א ) את הניתוח שב ( 2 ג )? הרי לא מדובר פה במבנה לא אפשרי של , VP שכן הוא זהה לזה שב ( 1 ג ) . ברור , אם כן , שלא רק כללי הגזירה הם שמנחים את הדוברים בניתוח המשפט , דהיינו בחלוקה לרכיבים התחביריים שלו , ושלמעשה , יש מידע הקשור למילים עצמן...  To the book