אלין דיאמונד – תיאוריה ברכטיאנית/תיאוריה פמיניסטית

המתעצמת באמנות המופע באמצעות נוכחותו הממשית והאישית של השחקן , כפי שנראה בפרק האחרון , ובאמצעות טכניקות " הזרה" ו"היסטוריזציה , " מתקיים אמנם ייצוג בימתי , אך כזה החותר בעת ובעונה אחת תחת ייצוג מקובע של זהות . עניין זה מזכיר , ולא במקרה , את תפיסת המימזיס האנטי–מימטית שבה עסקנו בפרק הקודם . חלקו החמישי והאחרון של המאמר של דיאמונד עוסק באחד המושגים המרכזיים בתאוריית התיאטרון של ברכט : הגסטוס . ( gestus ) המושג קשור למחווה ג' ) סטה , ( וכוונתו של ברכט היא לכל סוג של סימן בימתי ( אביזר , מילה , מחווה גופנית וכדומה , ( המובלט ומודגש באמצעים תיאטרוניים ונטען משמעות משל עצמו במהלך ההצגה . משמעות זו משקפת את הפן הרעיוני של המחזה . דוגמה מפורסמת לגסטוס ברכטיאני , המובאת במאמר של דיאמונד , היא בימויו של ברכט למחזהו אמא קוראז' וילדיה . על מנת לשרוד את מלחמת שלושים השנה , אמא קוראז , ' הסוחרת , מתמקחת שוב ושוב ובסופו של דבר מאבדת את שלושת ילדיה . באמצעות דמותה השנויה במחלוקת של אמא קוראז , ' ברכט מבקר את עשיית הרווחים מהמלחמה מצד אחד , ומנגד , את התעשרות הפוליטיקאים מהמלחמה על חשבון האזרח / ית הק...  To the book