סוף המחזה

חברתי , אלא כבני אדם שווי ערך לגברים , שחייהן ראויים גם ראויים לסוגה הדרמטית של הטרגדיה . ג'ואן טמפלטון מסבירה היטב את הטאוטולוגיה הטמונה בדבריהם של הטוענים שלמחזה / טרגדיה העוסק בחירות נשית אישית אין זכות קיום , מכיוון שלכאורה אינו מייצג את ה"כלל : " מאבקן של נשים לשוויון זכויות , כך נטען , אינו נושא מתאים לטרגדיה או שירה מכיוון שאינו ייצוגי מספיק להיחשב כללי , ועל כן אנושי והומניסטי במובן כולל . אם כך הדבר , זה יכול להיות כך רק משום שהאנשים הללו שאינם נשים , כלומר גברים , הם כבר בעלי הזכויות שלהן שואפות נשים , ועל כן אינם חלק ממאבקו של המין האחר , [ the other s'sex struggle ] שהוא המאבק לשוויון איתם . במילים אחרות , תשוקתה של האישה לשוויון אינו יכול להיות ייצוגי משום שאינה שוות ערך . [ she is unequal ] חוסר ההיגיון של הטאוטולוגיה הוא כפול כאשר טענה זו מופנית כלפי יצירה ספרותית , שכן החיים של נורה הלמר , ופרוטגוניסטיות אחרות , ראויים לתשומת הלב הביקורתית והמוסרית שלנו כל עוד עלילותיהן אינן מקושרות למעמדן הנחות של נשים , כל עוד היצירות עצמן נחשבות לאמנות . כי מה שהדמויות הללו שואפות אל...  To the book