|
|
א . מבוא במהלך חודשי הסתיו של שנת 1999 היינו עדים להפגנת הנכים הראשונה מול משרד האוצר . במשך שלושים ושבעה ימים ליוותה התקשורת את קבוצת הנכים שהתמקמה באוהל–מחאה בגבעת–רם בירושלים , תוך גילויי תמיכה ואהדה רבים למאבקם ולתביעותיהם , שבמרכזם ביטול ההגבלה על קבלת " כפל–קצבות" והגדלתה של גמלת הנכות לנכים קשים . ההפגנה , שהסתיימה בחתימה חגיגית על הסכם בין נציגי הנכים לבין משרד האוצר שנענה לחלק ניכר מן התביעות , סימנה עידן חדש במאבקה של קבוצה זו הן על זכויותיה והן על מעמדה בחברה הישראלית . במהלך המאבק נעשה שימוש ספורדי ברטוריקה של זכויות–אדם , אולם ההפגנה בכללותה והתהליך שליווה אותה אינם אופייניים למאבקי–זכויות דווקא , אלא לפעולות מחאה עממיות , " מלמטה , " שבהן קבוצה מפעילה לחץ ציבורי ישיר על מקבלי החלטות בדרג הביצועי–הפוליטי . על ציר הזמן , מאבק הנכים התרחש בתקופה שבה שיטת המשפט בישראל החלה מכירה , הן בחקיקה והן בפסיקה , בזכויות אנשים עם מוגבלות . שני ציוני–דרך משמעותיים נקבעו במהלך שנות התשעים : האחד , בשנת , 1994 שבו קבע בית–המשפט העליון , בפסק–דין תקדימי , כי הזכות לשוויון של אנשים עם מוגבל...
To the book |
|
|