|
|
עקרונות ניהול המקרקעין תחת השלטון העות'מאני הושתתו על עקרונות של האיסלאם , שכשלעצמם נשענים על יסודות מן הדת היהודית . היסוד המרכזי הוא שהקרקע שייכת לאל , והסולטאן , קרי הריבון , הוא יורש הקרקעות מטעם האל . במילים אחרות , נקודת המוצא של החוק היא הקניית זכויות מרחביות מלאות לריבון , קרי : לשלטון המרכזי , ללא מתן זכויות לשלטון המקומי , תוך אפשרויות מוגבלות לבעלות פרטית . חלוקת הבעלות בין המדינה לבין פרטים התבססה על תחום המגורים ותחומי העיבוד הקרקעי , כשכל השאר , כלומר אדמות שאינן בתחום היישוב או אינן מעובדות , נותרות בבעלות הריבון , אולם נשמרת בידי פרטים הזכות להחיותן , ועל ידי כך לרכוש זכויות קניין ופיתוח מוגבלות . בהתאם ליסודות הללו הוגדרו בחוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858 מספר סוגי קרקעות , המשקפים את עקרונות הבעלות שצוינו לעיל , ונקבע שכל קרקע תירשם בספר הבעלות — טאבו , ובידי הבעלים יינתן שטר בעלות על הקרקע — ק וּ שאן . חוק הקרקעות העות'מאני ביקש ליצור האחדה של זכויות קניין וזכויות פיתוח . זכויות הפיתוח נגזרו מזכויות הקניין , וזכויות הקניין הוגדרו בין השאר בהתאם למיקומה של הקרקע . סוגי...
To the book |
|
|