אפילוג

ההיסטוריה התרבותית של איטליה במאה ה-18 היא סיפורן של שתי מחציות ושל שתי השקפות עולם . המחצית הראשונה מספרת את סיפורם של זאבים בודדים אכולי מרירות ותסכולים כויקו , מורטורי וג'אנונה ואילו המחצית השניה היא היסטוריה שונה לחלוטין . היא מתארת את התחדשותה של תרבות איטליה על-ידי תלמידיהם של אותם היסטוריונים-פילוסופים גלמודים , אשר נפחו את נשמותיהם על סיפה של המחצית . הדור החדש יצר לו אסכולות חדשות כמו ' האסכולה הנפוליטנית ' , ' אסכולת מילנו' ( הלא היא ' אקדמיית האגרופים ( ' וטרקלינים ספרותיים בבירותיה של הנאורות האיטלקית . הם אף יצרו כלי תעמולה חדשים כמו ' בית הקפה' של וארי ורעיו או ' השוט הספרותי' של בארטי , הקונטרס של בקאריה , הקומדיות של גולדוני והאחים גוצי , הטרגדיות של אלפיירי והזכרונות של ג'קומו קזנובה . הדור הישן הסתגר לו מאחורי אירודיציות גדולות ומגושמות , ואילו הדור החדש העדיף את המסות ואת הקונטרסים הקצרים . אפילו ' ההיסטוריה של מילנו' של וארי היא תעמולתית באופיה ובמהותה . היא מהווה דוגמא טובה למצבה העלוב של ההיסטוריוגרפיה האיטלקית במחצית השניה . לא עוד יצירות בהיקף של ' קדמוניות איטל...  To the book