הכתבים הכלכליים והספרותיים של פייטרו וארי

ראינו עד עתה , כי כל אחד מן ה'אגרופים' היה עסוק ( בראשית שנות השבעים ) בצרותיו-הוא . מי שהצליח לשרוד טוב יותר מכל האחרים היה פייטרו וארי . עטו המשיכה לכתוב ללא לאות עד יום מותו במקביל לעבודה המצוינת שעשה במערך הרפורמות של ההבסבורגים . במשך כל השירות הארוך שלו עבור מריה תרזה ויוסף ה-2 וארי לא התכחש למטרה העליונה אותה קבע לעצמו מלכתחילה : להחזיר את עושרה של לומברדיה . בשנת 1771 הוא השיג את הישגו הראשון : יוסף ביטל את מס החכירה על פרובינציה זאת . המיסוי אורגן מחדש ונגבה על-ידי הממשל בצורה מסודרת והוגנת יותר . ברם , מכסים פנימיים עדין הגבילו את הסחר הפנימי , והתעשיה לא השתפרה בהרבה . היה מיסוי כבד על חומרי-הגלם ועל המוצרים המוגמרים . התעשינים התקשו בשל כך להתחרות בסחורות האוסטריות בשווקים האוסטריים . האינטרסים של ארצו עמדו תמיד לפני עיניו קודם לאלה של הקיסרות . אין זה אומר , כי משאת נפשו היתה לעורר מהפכות או שמא חלילה לחרוג מה"סטטוס-קוו . " הוא כתב לאחיו עם תום הקריירה שלו : " למרות › הדספוטיזם › תחתיו › נולדתי › , דעותי › אינן › של › עבד › , והסנטימנטים › . 108 . אבל זה לא הפריע לו לכתוב ...  To the book