פרק שמיני הערת הבהרה על היחס בין אתיקה (של אזרחות) לבין המשפט

שני הפרקים האחרונים קישרו בין תפיסה דמוקרטית של השתתפות לבין הזכויות לחופש דת ולחופש מדת . טענתי כי קביעת איסורים ( חופש מדת ) ופטורים ( חופש מדת ) הכרחית ליצירת שלטון עצמי משותף . בנקודה זו חשוב להבהיר את פשר האיסורים הללו , ובעיקר את שאלת אכיפתם במשפט . במשפט הנוהג בישראל ובמדינות דמוקרטיות אחרות אין חקיקה האוסרת על האזרח להצדיק את עמדתו בעזרת ציווי אלוהי . למעשה , כל אזרח רשאי מבחינה חוקית להעדיף עמדה כלשהי ולהצביע בעבורה לפי ראות עיניו ובלי חובה ( חוקית ) לנמקה או להגן עליה . האם הגישה שפותחה בחיבור זה ממליצה על שינוי המצב החוקי כך ששימוש בציווי אלוהי , ובייחוד הצגתו כבעל תוקף אפריורי או אי–נכונות לבחינה ביקורתית שלו , יוצא אל מחוץ לחוק ? התשובה היא לא , לפחות בכל הנוגע לאזרחים פרטיים ( אם כי לא בהכרח בנוגע לנבחרי ציבור ועובדי מדינה בכירים . ( הסיבה לכך היא שהאיסור על פנייה לציווי האלוהי המגולם בחופש מדת מתייחס לאתיקה של האזרחות , קרי לחובות האתיות הנובעות מנשיאה בתפקיד זה . אין לכן שום הכרח בקיומה של חקיקה מחייבת האוסרת צורות מסוימות של השתתפות בשיח הציבורי . ולא בכדי : בצד הטעמים...  To the book