פרק שביעי חופש הדת: יישום

טענ תי לעיל שהזכות לחופש מדת מגנה על החירות הפוליטית של האזרח מאחר שהיא מונעת מ"משתתף" מלהשמיע טענה שתוקפה , בעיניו , אינו כפוף לבחינה רציונלית או שנלווית לטענה זו אי–נכונות להתווכח ולבחון אותה מחדש . הרעיון הדמוקרטי של שלטון עצמי משותף , כך טענתי , מצדיק שלילה כזאת . עם זאת , הכרחי להכיר בכך שלכוחה המניעתי של הזכות לחופש מדת עלול להיות מחיר כבד בדמות הפגיעה במאמין . שכן הוא נדרש להימנע מלהביא אל הדיון הציבורי את הטענה שהיא , בעיניו , החזקה והחשובה ביותר לצורך תמיכה בעמדתו — הציווי האלוהי . הפגיעה בזכותו כאזרח להשתתף בדיון עלולה גם לפגוע ביכולתו לממש את תפיסת הטוב שלו , ככל שההכרעה שתתקבל אכן עומדת בסתירה לציווי האלוהי , שהוא נמנע , כאמור , מהשמעתו . נניח , למשל , שמתקיים ויכוח ציבורי בנושא חוקיות מילת הבן . בצד טעמים אוניברסליים ( הקשר בין מילה לבריאות טובה , שמירה על מסורת עתיקת יומין ועוד , ( נראה שהטיעון החזק ביותר שמעלים המצדדים בחוקיות המילה הוא הציווי האלוהי לעשות כן . ברם הזכות לחופש מדת עשויה למנוע העלאתו של טיעון אחרון זה לדיון הציבורי , כאמור בשם הרעיון הדמוקרטי של שלטון עצמ...  To the book