תקציר

אורח החיים הדתי מקבל במשפט החוקתי של ישראל ובזה של דמוקרטיות מערביות אחרות יחס דו–משמעי . מצד אחד , לכל אזרח ואזרחית החירות לקיים אורח חיים דתי גם אם רוב רובו של הציבור אינו מזדהה עם אורח חיים כזה — עיקרון זה מכונה " חופש דת . " מצד שני , לכל אזרח ואזרחית החירות לחיות בסביבה שאינה כופה אורח חיים בעל צביון דתי כלשהו ( כמו למשל , איסור חוקי על קיום תחבורת ציבורית בימי שבת וחג ) — עיקרון זה מכונה , לעתים , " חופש מדת . " וכך , בעוד הזכות לחופש דת מעניקה יחס חיובי לדת , המתבטא בהגנה מיוחדת על אורח החיים הדתי , הזכות לחופש מדת מעניקה יחס שלילי בדמות הגנה מיוחדת מפני ייסודו של מרחב ציבורי המשקף אורח חיים דתי . החיבור בוחן מדוע מתקיים יחס אמביוולנטי זה ומברר שאלות יסודיות הנוגעות ליחס שבין דת לבין מדינה . וביתר פירוט : מדוע ה״דת״ זוכה במסורת החוקתית המערבית להתייחסות מיוחדת , שלילית או חיובית , וכיצד ניתן לקבוע מהי ״דת״ לצורכי המשפט החוקתי . דא עקא שהספרות המשפטית והפסיקה טרם נתנו תשובות מספקות לשאלות אלו . בהמשך לחסר זה החיבור מפתח את הטענה שרעיון הדמוקרטיה כשלטון עצמי משותף מספק את הבסיס הע...  To the book