פרק שני הניסיונות לעגן את הזהות היהודית במשפט הישראלי בשלהי המאה העשרים

סעיף 7 בהצעת חוק יסוד : כבוד האדם וחירותו קבע : " אין שוללים ואין מגבילים זכויות יסוד של האדם אלא מכוח הוראת חוק ההולמת מדינה דמוקרטית ושנועדה לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש . " מטרתו של סעיף זה , שנוסח ברוח סעיף דומה מן החוקה הקנדית , הייתה לאפשר לכנסת להגביל במקרי הצורך זכויות אדם המנויות בחוק היסוד , אך להבטיח שהגבלה זו תיעשה רק בחוק מידתי בעל תכלית ראויה , ושבכל מקרה הפגיעה בזכויות האדם לא תביא לפגיעה קשה באופייה הדמוקרטי של ישראל . הנוסח האמור היה מקובל על ועדת השרים לענייני חקיקה ועל מרבית חברי הכנסת משום שמדובר בנוסחה המאפשרת התנהלות תקינה של מדינת חוק . היא מאפשרת למשל חקיקה של חוקים פליליים שמתירים למשטרה לעצור בתנאים מסוימים עבריינים . הגבלה כזאת של חירות הפרט עומדת במגבלות הסעיף ועל כן מותרת . עם זאת בדיון שנערך בוועדת החוקה , חוק ומשפט של הכנסת ביולי 1991 הקשה חבר הכנסת יצחק לוי מהמפד"ל ; הוא ביקש לדבר לא על המקרים הקלים והברורים דוגמת זה שמניתי עכשיו , אלא על המקרים הבעייתיים שעניינם פרקטיקות דתיות מפלות הנהוגות במדינת ישראל ואף מוגנות בחוקיה : אם חוק נישואין וגיר...  To the book