ולסיום – "עכשיו אני מרגישה שאני לא זרה כאן"

בתחילת שנות השבעים , כשנראו ניצני העלייה מברית המועצות , התעורר השיח הציבורי בדבר עלייתן של המשפחות המעורבות . הרב הראשי לישראל הרב אונטרמן דיבר בלהט על הצורך לקבל את העולים ואת בני משפחתם הלא יהודים ולסייע בגיורם . כבר אז אמר : " אנו מצפים לתנועה כבירה בין היהודים לעלות לארץ וזה מחייב אותנו להתכונן לקראת המשימה הגדולה . " הרב אונטרמן התייחס בדבריו במפורש לעליית יהודי ברית המועצות : ומכיוון שהזכרתי את יהודי רוסיה מוצא אני את עצמי מחויב לומר , כי חלילה לנו להתייאש מהיהודים שם בנוגע לשמירת היהדות [ ... ] לשם כך יש להיזהר כי הטיפול באלה הזקוקים לגירות כדין תורה יהיה בעדינות ובהבנה בשים לב אל מה שעבר על אחינו אלה במצוקה הרוחנית שלהם . אחר כך נשתדל להפיץ ביניהם גם ניצוצות מזוהר התורה ומקווים שזה יכה שורש בלבם . חלילה וחלילה להחמיץ את ההזדמנות ! ברוח דבריו של הרב אונטרמן אני בוחר לסיים חיבור זה בסיפורה של סבטה ( שם בדוי . ( עדותה המפורטת בשורות הבאות חושפת את הרקע היהודי של בני המשפחות המעורבות , את הצורך בליווי האישי בגיור ואת הפוטנציאל הטמון 311 אונטרמן ( לעיל הערה , ( 119 עמ' יג . -כ בו ...  To the book