בין מילה לברית

נורית יעקבס ינון הדת היהודית כוננה מאז ומתמיד יחס של רתיעה וחשד כלפי האמנות בכלל , וכלפי האמנות הוויזואלית , הקוראת תיגר על איסור עשיית פסל ומסכה , בפרט . מגמת הפשטת האל והתרחקות מכל גשמיות הלכה והעמיקה ביהדות מאז חורבן בית שני : הפולחן הדתי עבר מבית המקדש והקרבת קורבנות ממשית , לבתי כנסיות ולתפילה השומרת את זיכרון הפולחן אך לא מבצעת אותו הלכה למעשה ; המילה הכתובה הלכה והתקדשה , ונתפסה כמייצגת את יכולת הביטוי של הנשגב והמופשט . למעשה , הטקסט הכתוב הוא במידה רבה הייצוג האנושי הקרוב ביותר להמחשה המופשטת , זו המתנגדת להגשמה . רעיון זה הפך למרכזי ביותר בדת היהודית , שחידשה את התפיסה המונותיאיסטית ושכללה את יכולת תפיסת המופשט . בימינו , עדיין מורגשת חשדנות זו כלפי תחומי אמנות קונקרטיים כמו האמנות הפלסטית והקולנוע , ופחות כלפי תחומי אמנות מופשטים כמו ספרות , שירה ומוזיקה . אלא שבקולנוע , המכונה ‘ האמנות השביעית , ' הקונקרטיות היא פסגת הביטוי . אחד העקרונות המרכזיים בו הוא ללא ספק העיקרון . t'Don tell me , show me ! יחד עם זאת , ככל אמנות , הקולנוע מבקש לעסוק בנשגב , במותר האדם , בתמצית הוויי...  To the book