|
|
השלח יא , ( 1903 ) עמ' 291-301 [ קטע . [ מאכם נורדאו אינו ברכה שוקטת שמימיה הולכים לאט , אלא נחל שוטף הפך כאש בהמון גליו . הוא - לפי דברי עצמו - 'סוס מלחמה זקן בספרות . ' איש ריב ומדון כל הימים המכה בשוט לשונו על ימין ועל שמאל , המדבר קשות על 'השקרים המוסכמים ' ועל 'הפרדוכסים' ועל ' הירידה ' באמנות ובספרות . כוחו וגבורתו הם החריפות היהודית , העוקרת הרים בסברה , זה כישרון הגלות לנתח את הכול ניתוח דק שבדקים , זה הכישרון שאינו מסתכל בקנקן אלא במה שיש בו - לא במה שצריך להיות בו . אלוהים נתן לנורדאו את היכולת ליהנות הנאה שלמה מזיופו של היפה והנשגב בחיים ובעולם . והוא רואה בכישרון מיוחד את הצל שבאנשים ובדברים . וכל מה שהוא רואה הוא מפליג ומגזם עד לקריקטורה , ואת הגזמותיו הוא מביע בלשון מדברת גדולות , שאינה לא נקייה ולא קלה אלא מנתחת ודוקרת כאזמל בבשר החי . אין לשער את מבוכתו בשעה שהוא צריך להלל ולהרים על הנם : הניתוח הדק והביקורת השלילית - זה האוויר הדרוש לנשימתו הרוחנית . במקום שאתה מוצא את גדולתו , שם אתה מוצא גם את קטנותו . על פי תכונתו היסודית הזו אין נורדאו מסוגל משום צד להיות לאיש מפלג...
To the book |
|
|