העיקרי הוא לא להופיע לפי המוזיקה . כעדותה הנוגעת ללב כל כך של קרולין בראון , רקדניו של קנינגהם חייבים להתרכז בדרך שתמנע מהם לאבד את שיווי משקלם , הממשי והמטאפורי כאחד , מחמת הצלילים שהם שומעים . זה ללא ספק חלק מכוונת דבריה של בראון שהטכניקה של קנינגהם , " מתוכננת לפתח את הגמישות של המחשבה , ולא רק של הגוף" ג' . ( 22 , 1975 Klosty ) יימס קלוסטי מפתח את דבריה : הבלט המסורתי הוא מפעל דיוניסי בהרבה , כי הרקדן יכול לרכוב על המפעם המוזיקלי ולהשתמש בו כמעין פעימת לב חלופית , לביצוע הפעילויות הגופניות בלי מודעות . העדר ליווי קצבי רק מעצים את המאמץ המחשבתי שנדרש לביסוס הסדר החמור שתומך בתפקיד של כל רקדן . הריקוד אצל קנינגהם הוא פעילות אפולונית מוקפדת : הרקדן , ולא המוזיקה , הוא שמייצר את המבנה המרחבי והטמפורלי שמרכיב את המחול . לבצע עבודה עם כמה חלקים , שכל אחד מהם אורך כמה דקות , עם הזיכרון השרירי בתור ה"שעון" היחידי , ולסיים במרחק שניות אחדות מהזמן שנקבע להופעה , היא משימה ששום דיוניסאי לא היה חושב - או מנסה - או מצליח - לבצע . ( 12 ) לפחות לא כשקנינגהם עומד בצד הבמה עם שעון עצר ! ( ב– Ocean ...
To the book