ישיבת האיש ופילגשו ברחוב היא ישיבה בתחום ההפקר . בישיבתם שם , הם בחזקת זרים בלתי מוגנים . מדברי בעלה של הפילגש לאיש הזקן : " ואין איש מאסף אותי הביתה" ניתן להבין , כי בעלה של הפילגש היה מודע למצבו החמור . שכן , כפי שראינו בפרקים הקודמים , אדם שנאסף על ידי אדם אחר הופך לבן חסותו של האוסף , ולפעמים גם לבנו המאומץ . בעל הפילגש הבין , כי אין איש מבני העיר המוכן לקבל על עצמו אחריות להגנתו . מכאן נובע , כי החלטתו של הזקן , תושב העיר , להכניסם אל ביתו , הפכה אותו לאפוטרופוס שלהם . מעתה ואילך , פגיעה ב"אסופי" כמוה כפגיעה בו , וכמוה כמעשה נבלה . על רקע זה אומר המארח לצובאים על ביתו : " אל אחי , אל תרעו נא , אחרי אשר בא האיש הזה אל ביתי , אל תעשו את הנבלה הזאת" ( פס' כג . ( לא במקרה מכנה אותם הזקן " בני בליעל" ואת דרישותיהם " מעשה נבלה . " ( על " בני בליעל" ו"מעשה נבלה" ראה לעיל , פרק שני . ( כינויים אלה , החוזרים יותר מפעם אחת בסיפור ( ארבע פעמים " נבלה : " יט , כג , כד ; כ , ו , י ; ופעמיים "בני בליעל : " יט , כב ; כ , יג , ( מופיעים בסמיכות ל"רעה , " שאף היא חוזרת ארבע פעמים בסיפור ( יט , יג ...
To the book