המרחב הפרטי-משפחתי

את הפרק הזה אפשר לפתוח במבט ובמגע הראשונים שבין האם והאב הנרגשים לתינוקם שזה עתה נולד . בניסיונות האין-סופיים שלהם לחלץ ממנו מבט , ומאוחר יותר חיוך . בניסיונות שלו לקבל את תשומת לבם בכל מחיר . ואולי אפשר לפתוח אותו בעובדה הסטטיסטית שלכל אדם שלישי במדינת ישראל יש היום טלפון סלולרי , וכל הזמן אנחנו מרגישים צורך להיות מחוברים , נחוצים , אהובים , חשובים לאנשים שסביבנו . כולנו רוצים להרגיש את היש בחיינו – את קיומם של אחרים ואת משמעות קיומנו אנו בהקשר של אותם אחרים . דבורה שריבום , פסיכולוגית קלינית בבית חולים פסיכיאטרי , כותבת בספרה מציאות אחרת דווקא על חוויית החסר בחייהם של האנשים שטיפלה בהם : אני מקשיבה והדברים מתערבבים אצלי . רחל , גילה , רמה , דני , רפי , יוסי , קובי . ועם זאת למדתי לשמור אותם בסדר פנימי שלי . כבר שמעתי אותם פעמים רבות . התכנים משתנים אבל משהו יסודי וראשוני חוזר ומופיע בהם תמיד , מעבר לשונה ולאישי . משותף לכולם – החסר . מה שעושה את הייחודי והאישי הוא היש . גם אם הוא בעייתי ומכאיב אפשר לחיות אתו , להיאבק בו ועליו , הוא קיים ויוצר התייחסות . יש בו חיים , תגובה וכוח . יכול...  To the book