|
|
ז'אנין ( לבנה ) פרנק על פי התיקוף של זיכרון מלחמת העולם השנייה בצרפת , שהציע ההיסטוריון הנרי רוסו בספרו המפורסם על 'סינדרום וישי , ' העשור שלאחר השחרור התאפיין בתקופת 'האבל הבלתי גמור , ' ובעקבותיו השתרר פרק של שתיקה והדחקה שנמשך כמעט עשרים שנה , עד שלהי שנות השבעים ' . ברם , בדיקת עקומת היצירה הקולנועית לגבי הקורבנות האזרחיים ה ' לא קונוונציונליים ' של המלחמה מובילה למיתווה שונה במקצת : לאחר השחרור השתרר אומנם עשור שבו שלט מוטיב האדרת פועלם של אנשי ה ' רזיםטנס ' ( לצד שתיקה קולנועית ביחס לרדיפתם של ה ' אחרים , '( אך מאמצע שנות החמישים מתעדים מספר סרטים בשולי הזרם הדומיננטי התעוררות איטית ורציפה שסימנה את שובו של זיכרון אחר . בכוונתי 'לתקן' במידת מה את התזה של רוסו . אבחן לפיכך את סרטי העשור הראשון ( בין השנים ( 1955-1965 שפרצו את מסך השתיקה במערב אירופה , וכן אדון במאפיינים של קבוצת יוצרים יוצאי דופן שהיו הראשונים שהחלו לעסוק ברצינות בנושא קורבנות המלחמה הלא הרואיים . התמקדתי בשלושה סרטים המסמנים לדעתי את התפנית המכרעת ב ' התעוררות ' הזיכרון : 'לילה וערפל' ( 1955 ) של אלן רנה , ( Resn...
To the book |
|
|