פרק שני גלויות ושיקומן

נושא השואה באקדמיה הישראלית תתקבל בברכה בידי עמיתיו לשעבר בחוג להיסטוריה של עם ישראל . ואולם ראשי האוניברסיטה , ובייחוד הסגל הבכיר של המכון למדעי היהדות , לא גילו התלהבות יתרה להקים את המכון . הם טענו להיעדר משאבים בכסף ובכוח אדם , לחוסר עניין מצד התלמידים בנושא השואה ולפגיעה האפשרית בעצמאותה של האוניברסיטה עקב התקשרות עם מוסד חיצוני ' . אבל נוסף על הנימוקים המעשיים והפוליטיים האלה דומה ששלטונות האוניברסיטה עצמם לא היו משוכנעים בחשיבותה של השואה בתור נושא להוראה ולמחקר ולא אבו לעודד תלמידי מחקר להתמחות בה . ב 9491 כבר דחו הצעה להקים קתדרה לתולדות השואה , והנושא לא נלמד עד . 1958 כשהציג לפניהם דינור את התכנית בדבר מכון משותף הם כבר היו מודעים לכברת הדרך שעבר בניסיונותיו לברר את הקשר בין השואה לתולדות ישראל , ונראה שצידדו בעמדה שגיבש החל ב , 1949 עמדה שהשאירה את המבנה ההיסטוריוגרפי הציוני הבסיסי על כנו . על מנת לגייס את התמיכה הדרושה לתכניתו נאלץ אפוא דינור לשכנע את עמיתיו לשעבר , כי "חורבנה של יהדות אירופה ... [ הוא ] בעיית יםוד במחקר ההיסטורי שלנו , " שיש לייחד לה כוחות ומשאבים מיוחד...  To the book