ג. בחירת בן הזוג

בתלמוד נזכרת קביעתו של האמורא רב , מגדולי האמוראים וממייסדי מרכז התורה בבבל , שאסור לאדם לקדש את בתו כשהיא "קטנה " ( דהיינו , לפני מלאות לה שתים עשרה שנה , ( כדי שתוכל לחוות דעתה על חתנה המיועד )" עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה . "( גם בספרות המדרש יש אחיזה לדעה זו , וחכמים ביססו אותה על הכתוב בבראשית ( כד , נז : ( "נקרא לנערה ונשאלה את פיה . " על אף הדיונים הרבים של חכמי ישראל בימי הביניים בדבריו של רב , רישומם בפועל היה דל וההתעלמות מהם היתה גדולה . למן המאה הי '' ב ואילך רווחו בחברה הנוצרית דעות תקיפות בזכות נישואין שבהסכמה מלאה של שני בני הזוג , כפי שנראה להלן . ואולם , עובדה זו לא נתנה אותות מרובים בחברה היהודית . רק מקצת חכמי ישראל הכירו בזכותם של הבן והבת הצעירים לבחור את בן זוגם על פי רצונם . בחברה היהודית בארצות האםלאם ובאירופה הנוצרית היה מקובל שההורים בוחרים את בני הזוג לילדיהם . מציאות זו עולה הן מן הספרות העממית והן מספרות ההלכה לגווניה . כבר גאוני בבל הגדירו כ '' פריצות " וכ " חוצפה " את התערבותה של הבת בבחירת בן זוגה , תוך התעלמות מרצון אביה , גם אם היא מבוגרת "בת עשרים ...  To the book