מרחבים הטרוטופיים ביעיש: המקווה,בית הקברות, בית הכנסת ועליית הגג

קדוש בקדושה עצמית , ללא תלות בקיומן של הפרקטיקות הציבוריות המתבצעות בו . משום כך ניתן לראות בו מיקום ש״מנטרל״ את החוקיות של החולין שבסביבתו באופן תמידי , ולא רק ״משהה״ אותה זמנית . כך יש להבין את השימוש החד פעמי שעושה יעיש בבית הכנסת להתבודדות ולעליית נשמה בלילה , בשעה שהוא ריק מאדם ( נוסף על מצבי אקסטזה שונים שאליהם הגיע בשעת התפילה בציבור ) – מתוך הנחה שהחוקים הארציים מנוטרלים תדיר במקום זה . אולם לבושתו , באופן אירוני למדי , מעשהו זה נתפס על ידי זולתו דווקא כשימוש של חולין בבית הכנסת , לשינה בעלמא , וכהתעלמות מהקוד הדתי המחייב השעיה של הנורמות הארציות הרגילות במתחם בית הכנסת . באותה שעה נכנס איש בית הכנסת . פנה כה וכה , עמד והעלה המנורות לתיקון חצות . בין מנורה למנורה הציץ וראה את יעיש כשהוא מוטל על הקרקע וראשו בין שתי ידיו . גחן עליו וניערו : – הה ! הה הה ! קום , קום ליטול את הידים ! הנה כבר הציבור באים ל״תיקון״ ! פקח יעיש את עיניו וצעק צעקה גדולה : – אש .. ! אש .. ! כבה ! כבה האש – .. ! מה לך ? נשתגעת – .. ? נזעף בו האיש ועמד ונטל את השמלה מעליו – . איפה אתה .. ? איפה אתה .. ? קו...  To the book