מבט לאחור

הגרוטסקי כתופעה אסתטית משחר התאוריה של האמנות תמהים הוגי הדעות איך קורה שבאמנות אנו מסוגלים ליהנות מדברים הגורמים אי–נעימות בעולמנו החוץ–אמנותי , ובמקרים קיצוניים מעוררים דחייה , גועל נפש . אריסטו הציג שאלה זו במפורש בפואטיקה שלו . איך קורה שאנו מסוגלים ליהנות מתמונה של מתים או של חיות בזויות , ואילו במציאות אנו פונים מהם בשאט נפש . אריסטו , שראה את עיקר האמנות במימזיס ( חיקוי , ( מחיל את עקרון המימזיס גם על תופעה זו . אנו נהנים לא מהדבר המוצג , כי אם מההשוואה – ההשוואה בין הדבר לבין החיקוי שלו בתמונה . ואם אנו רואים תמונה של דבר שלא ראינו מעולם , אנו נהנים לא מההשוואה , כי אם מהעיבוד האמנותי . בכך הסיט אריסטו את תשומת הלב מחומר הנושאים לעקרונות גבוהים יותר , מנטליים ואסתטיים ; התאורטיקנים הנאוקלסיים פיתחו עיקרון זה . ג'וזף אדיסון ( Addison ) סבור שההנאה מתמונה נקבעת על ידי יפי הדבר המחוקה מחד גיסא , ועל ידי עיבודה האמנותי של התמונה מאידך גיסא . תמונה של בחורה יפה מהנה . אבל גם תמונה של מזבלה עשויה להנות , בזכות המיומנות האמנותית שהושקעה בה . האידאל של אדיסון , כמובן , הוא תמונות של דב...  To the book