|
|
פרק זה צמח ממחקר רחב יותר ( Tsur , 2003 ) על השירה הדתית והמיסטית . גישתי שם אסתטית מיסודה : אינני מעוניין ברעיונות התאולוגיים לשמם , כי אם בדרכים שבהן השירה מתרגמת את הרעיונות התאולוגיים לחיקוי מילולי של חוויות דתיות ומיסטיות . במחקר ההוא ביקשתי לעמוד על שיבוש פעולתם הרהוטה של התהליכים הקוגניטיביים במהלך קריאת השירה , שיבוש שיש בו כדי להוליד אפקטים המקושרים דרך קבע עם חוויות דתיות , מיסטיות ומדיטטיביות . זאת כוונתי לעשות גם בפרק הנוכחי . הנחתי היא , ששיבוש פעולתם הרהוטה של התהליכים הקוגניטיביים והפסיכודינמיים עשוי לחולל בשירה לא רק את האיכות הנומינוזית , המיסטית והמדיטטיבית , כי אם גם את האיכות הדמונית והאינפרנלית . בחלק הראשון של פרק זה מוחלים העקרונות הללו על המדיום החזותי ; בחלק השני על שניים ממזמורי ה–Inferno של דנטה . במחקרי על השירה אני מביא את דברי אלן סינפילד , ( Alan Sinfield ) המתחיל את דיונו בתיאור בלהות של טניסון ( Tennyson ) בקביעה של טניסון עצמו : " התופת העמום של מילטון מעורר אימה רבה יותר מהתופת של דנטה , המתוחם מדורים מדורים . " במושגי הפרק הנוכחי , מדברי טניסון משתמע...
To the book |
|
|