מטיף בלי דוכן, מאמין בלי כנסייה בעקבות הרומן פריחה פראית לאהרן אפלפלד

אליו בקשרים של זוגיות אינטימית – והן , ולענייננו בעיקר , בכך שעדיין נותרה בהם היכולת לכמיהה רליגיוזית . הכמיהה הרליגיוזית הזאת , שהיא מרכז עניינה ובניינה של חטיבת הסיפורים השלישית , משתקפת בניסיונות החוזרים ונשנים של הגיבורים , ובאמצעותם גם של הסופר עצמו – באורח מודע ואמביוולנטי יותר מגיבוריו – " להתחבר אל השורשים" החסידיים שלהם בקרפטים , להוויה היהודית הכפרית הישנה , התמימה , השלמה כל כך , לפחות למראית העין , עם עצמה ועם אלוהיה . עשרות דמויות של אפלפלד נעות בציר שאמור להוביל , במין מזיגה מוזרה , יהודיתנוצרית פונדמנטלית , למעין הזדככות והיטהרות אולטימטיביות . מהלך זה , שסימניו הראשונים ניכרים כבר בכמה סיפורים של אפלפלד שראו אור במחצית השנייה של שנות השישים , בעיקר בקובץ כפור על הארץ , ( 1965 ) איבד מעצמתו בשנות השבעים ובתחילת שנות השמונים , ושב והתעצם ולבסוף כבש את רוב רובו של המרחב הנפשי וההגותי של הסופר . ודי כמדומה אם אזכיר בהקשר זה את " הצליינות הקרפטית" של הנריאטה ( בעת ובעונה אחת , ( שגוררת אתה את כל משפחתה ל"מסע התחזקות ; " את טוני ( אל ארץ הגומא ) ואת בלנקה ( עד שיעלה עמוד השחר...  To the book