יהודי, בן אדם, חיה העולם על פי צילי קראוס

אורי ש' כהן בחיבורו מה שנותר מאושוויץ , העמיד הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן תפיסה פרובוקטיבית באשר לעצם האפשרות של עדות ושל ספרות השואה בכלל . בעקבות פרימו לוי , שקבע בהשוקעים והניצולים שהעד המלא הוא המוזלמן , מצביע אגמבן על כך שאין עדים להשמדה . הניצולים מבחינה זאת , אלה שמדברים , מעידים במקומם של השוקעים . המוזלמנים , כמו שנקראו אלה שהיו חלק מן " המסה הדוממת , " השדרה המתחלפת של המחנה , מסמנים את קצה האפשרות של השפה ואת הקצה של הסובייקטיביות האנושית , את המקום שבו אדם עוד חי , אבל כבר אינו בחיים , כלומר היסוד הביופוליטי הטהור שייצורו הוא במהות של מחנה הריכוז . לפיכך אין עד " אמתי" ואין עדות " אמתית , " וכיוון שכך אין כל משמעות לדיבור על העובדתיות של העדות , ובוודאי אין משמעות ל"הכחשת השואה . " הדיון של אגמבן מביא את ההבנה של העדות אל קצה האפשרות האנושית שלה , והוא מוביל להכרה בכך שהעדות לשואה היא נקודת הקיצון של רצף הניסיון האנושי . הדחף ההומניסטי של התפיסה הזאת ברור ומעגלי במידה שבה הנחות היסוד והמסקנות ההומניסטיות של הדיון זהות . אחרי ככלות הכול , האפשרות להכיל את השואה נפתרת על ...  To the book