רבי זירא

אומרים כי לפני עלייתו לארץ הקודש צם רבי זירא ( או זעירא לפי התלמוד הירושלמי , ( במשך מאה ימים , ואולי שלוש מאות ? או תשע מאות ? וכל זאת כדי שישתכח ממנו כל מה שלמד בישיבות בבל , על אף כל המוניטין שלהן . נשאלת מיד השאלה : האם קיים קשר בין מזון לבין זיכרון ? ושאלה קשה אף יותר : ממתי השכחה היא מעלה ? היהודי הרי מתאפיין ביכולתו לזכור את העבר וברצונו לשמר את הזיכרון . האם עלינו לשמר את זיכרון עברנו הרחוק במצרים הקדומה ומנגד לשכוח את העבר הקרוב יותר הקשור בבבל ? אך אין מספרים לנו את ההמשך : האם הצליח רבי זירא למחוק מזיכרונו פרק זה של חייו ? אפשר שאותו חכם בבלי שהפך לארץ - ישראלי נכשל בזאת . ובכל זאת , גישתו מצביעה על יחס משונה וקיצוני לארץ הולדתו - הוא רחש לה רק שאט נפש . עשה ככל יכולתו כדי למחוק אותה מזיכרונו והתנכר לעצם חייו . מה אפוא עבר עליו שם שגרם לו לפתח יחס טראומטי כל כך כלפי הארץ שבה נולד , חי , גדל , רכש חברים ? האם עובדי האלילים של בבל הם הסיבה ? כנראה לא . והראיה - הוא גילה אותה עוינות גם כלפי היהודים הבבלים . כשדיבר עליהם נהג לומר : "אה , הבבלים המטופשים האלה " ... הוא , שדומה הי...  To the book