|
|
בעבר חי בארץ ישראל אדם מיוחד במינו , והוא נודע בזכות הנסים שחולל יותר מאשר בזכות למדנותו . היה זה אדם מלא להט שכל חייו חש אחווה לעמו , לקורותיו ולשאיפותיו , אדם מלא כוח ויופי פנימי . עם זאת ... משהו בו מטריד אותנו . אינני יודע מדוע , אך אדם זה , שהצטיין כל כך בכושר הביטוי שלו , עטף את עצמו בשתיקה : הגיבור היה גם אנטי - גיבור . הבה נשמע : יום אחד החליט רבי חנינא בן דוסא כי , כמנהג כל עולי הרגל מיהודה , לא יוכל לעלות לבית המקדש בירושלים בידיים ריקות . גם העני שבעניים מוצא מנחה כלשהי : ודאי לא כבש , אך לפחות עשירית האיפה קמח . אך לרבי חנינא בן דוסא לא היה אפילו זה . מבינים אתם , הוא היה עני יותר מאחרון העניים . לא היה לו כלום , ממש כלום ... למרות רצונו העז להביא מנחה לאלוהים , ולו זעומה . בהיעדר פתרון אחר הוא נטל אבן , גוש סלע , סיתת אותה וחשב לעצמו : "אם אינני מסוגל לעשות דבר למען הקדוש ברוך הוא אנסה לעזור לבאים לעובדו ; אביא אבן זאת לירושלים כדי שעולי הרגל העייפים יוכלו לשבת עליה ולנוח . " למרבה הצער לא לו היה לרבי חנינא הכוח לשאת אבן כבדה זו . לא היה בכוחו להרימה ולשאתה לבדו לירושלים ....
To the book |
|
|