הבחירה בבית המשפט כזירה למאבק הפוליטי של אל־ארד

המאבק המשפטי בין השלטונות לבין תנועת אל ארד מספק תובנות מעניינות בכמה כיוונים , אותן אבקש לנתח כעת . המאבק מלמד אותנו על דפוסי הפעילות הפוליטית בקרב המיעוט הערבי עד לביטול הממשל הצבאי . מסתבר שזו הושפעה מהמסגרת המשפטית : תקנות שעת חירום המנדטוריות שהעניקו לרשויות הביטחון סמכויות רחבות מאוד , שחלו בכל אזורי הארץ , ובאופן עקרוני גם על יהודים . אמצעים משפטיים נוספים אפשרו לשלטונות לבלום בדרכים רבות פעילות פוליטית שנראתה להם מאיימת , ופעילותה של תנועת אל ארד אכן הוגבלה ונותבה בשל השימוש באמצעים המשפטיים הללו . מצד אחר פיתחה אל ארד פרקטיקה משפטית מעניינת . התנועה הייתה יכולה לנתק כל קשר עם השלטונות ולכפור בלגיטימיות שלהם בדרך של התעלמות מופגנת , של מחאה ציבורית , של סרבנות אזרחית או אלימות ; אך היא בחרה לפעול במסגרת כללי המשחק הפוליטיים בישראל ולבדוק את גבולותיהם . האם נקלעה אל ארד להתמודדות משפטית זו מחוסר ברירה ? אין ספק שבכמה מהמקרים נגררה התנועה על כרחה לבית המשפט על ידי השלטונות . נכון שמלכתחילה היה מרחב הפעילות שהחוק הותיר לה קטן , וכל ניסיון להרחיב את הפעילות הוביל לעימות משפטי . עם ...  To the book