אמא יקרה , אני באוטובוס , בדרך מתל אביב לעיר שלי ירושלים . אני עורכת שינויים במקומות העבודה ובזמן האחרון אני הרבה בדרכים . קו 480 לוקח אותי הביתה ויש לי עוד כמה דקות של חסד עד שהסוללה במחשב תתרוקן . אני דומעת לי באוטובוס . היום , תוך כדי ריצות וישיבות עבודה , נולדה בי ההכרה שאני מבינה את תכליתו של המסע אליו יצאנו שתינו , ועל כן הוא הגיע לקצו . אמא יקרה לי , זה מכתב פרידה . המכתב הזה נפתח בהתנצלות על כך שבראשית דרכנו הצטרפתי לאמונתם של רבים מלומדי התלמוד וחוקריו , שאת אי שה מאוד זועמת , שאת נמצא ת על סף שיגעון . זו התנצלות על כך שהייתי בטוחה שאת זקוקה לטיפול משקם , שייחסתי לך את ה ' היסטריה הנשית ' המפורסמת . האמת היא שהמסע הזה היה למעני . זו אני שהייתי זקוקה לשיקום . למדתי ממך שיעור שאין שני לו בקשר שבין נוכחות , עוצמה וחמלה . כשראיתי אותך לראשונה , אישה מיוחסת וחזקה ששוברת בידיה ארבע מאות חביות של יין , כל כך נבהלתי , שבחרתי לייחס לך תוקפנות , אלימות , כוחנות ורעש גדול . רציתי שתהיי משוגעת , שאוכל לשמור אותך הרחק ממני . היום אני יודעת שלא היטבתי להתבונן . לא שאלתי את השאלה החשובה מכול...
To the book