א. האומנם דין מקומי גובר על הוראות מהותיות של המשפט הבין־לאומי ההומניטרי?

הטענה המרכזית של מדינת ישראל בבואה להצדיק מבחינה משפטית את מדיניות הריסת הבתים שלה היא שתקנה 119 לתקנות ההגנה — בהיותה דין מקומי שהוחל בשטחים עוד בטרם נכנס צה"ל אליהם — גוברת על כל הוראה מהותית אחרת של המשפט הבין לאומי . כפי שצוין לעיל , טענה זו נתקבלה על ידי בית המשפט העליון בכמה פסקי דין . לכאורה , תזת עליונותו של הדין המקומי בשטח כבוש , הגובר על הוראות אחרות של המשפט הבין לאומי ההומניטרי , מבוססת על תקנה 43 לתקנות האג וסעיף 64 לאמנת ז'נווה הרביעית . תקנה 43 לתקנות האג קובעת כדלקמן : The authority of the legitimate power having in fact passed into the hands of the occupant , the latter shall take all the measures in his power to restore , and ensure , as far as possible , public order and safety , while respecting , unless absolutely prevented , the laws in force in the country . הועברה למעשה הסמכות של הריבון הלגיטימי לידי הכובש , האחרון ינקוט את כל האמצעים שבסמכותו כדי לשמר ולהבטיח ככל האפשר 157 בג"ץ סחוויל , לעיל . 23 ה"ש  To the book