בשנת 1971 הציג היועץ המשפטי לממשלה ומי שלימים כיהן כנשיא בית המשפט העליון , השופט מאיר שמגר , את עמדתו בנוגע לחוקיות של נקיטת האמצעי של הריסת הבתים . עמדה זו דמתה לעמדת ישראל כפי שהובעה בכתבי התשובה הרבים של המדינה לעתירות שהוגשו לבג"ץ נגד הריסות בתים מסוף שנות השבעים ואילך . שמגר ציין שלושה טיעונים משפטיים מרכזיים אשר הצדיקו לשיטתו את החוקיות של מדיניות הריסת הבתים . תחילה הוא דן בסמכות המשפטית להורות על הריסת בתים . סמכות זו , טען שמגר , קבועה בתקנה 119 לתקנות ההגנה , והיא דבר חקיקה מקומי בר תוקף בשטחים . אולם שמגר לא הסתפק בכך וטען כי למעשה הוראותיה של תקנה 119 לתקנות ההגנה גוברות על הוראות מהותיות אחרות של המשפט הבין לאומי . טענה זו נסמכת על האמור בסעיף 64 לאמנת ז'נווה הרביעית הקובע כי הוראות המשפט המקומי הפלילי יישארו בתוקפן לאחר תפיסת השטח הכבוש . לגישתו של שמגר , הוראות תקנה 119 גוברות על הוראות מהותיות אחרות של המשפט הבין לאומי בשל היותה דבר חקיקה מקומי שהיה תקף בשטחים בטרם נכנסו כוחות צה"ל אליהם . עוד טען שמגר כי הוראות תקנה 119 עולות בקנה אחד עם הוראות המשפט הבין לאומי ההומני...
To the book