|
|
1951 לויטקה , ששכבה בבית חולים ויט , סלחי לי אם השארתי אותך אמש ברוח עגומה . ודאי ראית אותי בפגישה הזאת לא חביב ומתוח וגם אני את עצמי ראיתי כזה , ולאחר מכן נשכתי את שפתיי מרוב צער – אלא שזה כבר היה בכביש , כשהייתי לבדי . וכל זה כל זה , לשדים ! יצר האדם הנבזי הוא חזק מהאדם ! כל כך התגעגעתי ליום שלישי זה וכמה שהתאמנתי להתגבר על האכזבה , האכזבה לא רצתה לפרוש ושיבשה את רוחי כל שעות הפגישה . אחר כך עמדתי שעה ארוכה בכביש וייסרתי את עצמי . עד שלא הגעתי הביתה וגם בבית ואף עכשיו , בבוקר יום שני , איני יכול להתרכז בכתיבה עד שלא אפיג את לבי במכתב חרטה זה אלייך : שאגואיסט האדם מטבעו וגם באהבה הוא קודם כל אגואיסט , והאגואיסט שבי לא ויתר אז ולא נתן לי ליהנות ממה שניתן היה ליהנות – משיחה עמך , מהצצה בעינייך שלך , מליטוף פנייך – שהרי חסד הוא גם זה , חסד גדול ! סלחי ויט , סלחי . ואני לא אהיה עוד כזה ומעתה בבואי אלייך אהיה כאדם הממתין בחוף לספינה שלו , שהיא עדיין בים , ואפשר יפשוט ידיים לקראתה , אבל לים לא יקפוץ ורק יתפלל שיהיה הים שקט ומיטיב ושהספינה תגיע שלמה ומהירה לחופו . נ . ב . עכשיו הוקל לי מעט ו...
To the book |
|
|