יש מי שיזכרו את ויטקה כפרטיזנית , יש מי שידגישו את היותה פסיכולוגית ואני אזכור אותה כחברה יקרה . ויטקה הייתה חברת קיבוץ והאמינה בכל לבה בערכיו של הקיבוץ כמפעל ציוני , כמסגרת חיים שוויונית בין בני אדם – זו המעניקה אפשרות לקיום בכבוד לכל אדם . ויטקה הייתה אישה הגונה , בעלת השקפת עולם הומאנית . לא פעם חשבתי כיצד התמודדה עם מות יקיריה – אבא ורוז ‘ קה – וכבר אינה בקו הבריאות , אך זוקפת קומתה . יום-יום ישבנו בחדר האוכל בארוחת צהריים , כאשר ויטקה נהגה לספר את קורותיה בתקופת השואה , איך פיקדה כאישה יחידה על גברים . כמו כן , סיפרה כיצד הלכה בלילה אחד 40 קילומטר , נושאת מזוודה מלאה מוקשים , חדרה לווילנה ופוצצה את תחנת החשמל ; כיצד מכל הפרטיזנים קיבלה מהרוסים אות מופת של גיבורת ברית המועצות . אולם הדגישה , שהמעשה האמיץ ביותר שלה התחולל בהיותה בת , 17 כאשר עזבה את בית הוריה , עברה לעיר הגדולה כדי ללמוד באוניברסיטה ולא הייתה מצויה פרוטה בכיסה . אחד מחבריה הלווה לה כסף כדי שתירשם לאוניברסיטה . בינתיים התגוררה בכוך וחיה רק על לחם ומים . במשך הזמן התפרנסה ממתן שיעורים פרטיים . הוריה אמנם שלחו לה כסף ,...
To the book