פרק ג "ויצו ה' א-להים על האדם" - חיים של מצווה

שנשאל בעניין מנהגן של קהילות מסוימות לעמוד בעת קריאת עשרת הדיברות בציבור . הרמב " ם שלל מנהג זה , ונימוקו הוא שההבחנה בין עשרת הדיברות לבין שאר התורה אינה ראויה . יהודי חייב לחוש שעל אף שחלקים מסוימים של התורה ' מדברים ' אליו פחות מחלקים אחרים , אלו ואלו - דבר ה ' המה , ועובדה זו כשלעצמה מעניקה להם את חשיבותם . השלכה נוספת של התפיסה הנזכרת באה לידי ביטוי בשטח הלימוד . הגמרא בעירובין ( סד ע ( א " משווה אדם שאומר " שמועה זו נאה וזו אינה נאה " ל " רועה זונות . " בדומה לכך , הגמרא בסנהדרין ( צט ע ( ב " מתבטאת בחריפות כלפי אדם שלומד תורה " לפרקים , " באופן אקראי , ואינו קובע עתים לתורתו . עד כדי כך חמורים הדברים , שהגמרא משווה אותו ל " נאף אשה חסר לב " ( משלי ו , ' לב . ( וכאן השאלה מתבקשת : הכיצד ניתן להשוות לימוד תורה לרעיית זונות או לניאוף ? דומה , שהתשובה תלויה במהות מעשים אלה . עיקרו של ניאוף הוא בסיפוק עצמי , במימוש תאוותיו האישיות של האדם . הנואף מבקש להפיק הנאה מינית מאישה , ולאחר שביצע זממו ועשה בה שימוש לסיפוקו העצמי הוא מנער חוצנו הימנה , משיל מעליו כל אחריות לגורלה וממשיך בדרכו ...  To the book