ניתן לזהות קווי דימיון בין הסיפור על האיש המצרי אותו הרג משה ובין גורלה הספרותי של עוד דמות מקראית שולית שהושמצה על ידי חז"ל , וכוונתי ללבן הארמי . המעשה החמור ביותר המיוחס ללבן היה ניסיונו להשמיד את יעקב ואת צאצאיו ) עם ישראל . ) מסורת ידועה המשוקעת בהגדה של פסח קובעת שהוא היה גרוע אף מפרעה , אלא שסיפור ניסיון הרצח הזה אינו מתועד במקרא , והוא נוצר כנראה בהשפעת אידיאולוגיה שבאה למזער את מעשי התרמית של יעקב מול לבן , כפי שהם מתוארים בספר בראשית , בשילוב עם קריאה אינטרטקסטואלית של שתי פסקאות מקראיות נפרדות ) בראשית לא , כג-כה ; דברים כו , ה , ) שצירופן יחד מעיד לכאורה על כוונתו של לבן לרדוף אחר יעקב ולהורגו . התמודדות עם אויב ממין זה עשויה להסביר את פגמיו המוסריים של יעקב , והתרמית שרימה את לבן נראית עתה כמעשה הכרחי של הגנה עצמית . זו הנקודה שבה קווי הדימיון בין לבן ובין האיש המצרי שהיכה משה מתעתעים . איש אינו מתעניין בלבן או במצרי , הם מוצגים כרשעים רק כדי שמישהו אחר ייראה טוב יותר . עניין זה נראה תמים למדי , והוא אכן יכול להיות כזה . ההכפשה הגמורה של המצרי ושל צאצאיו מצדיקה את פועלו של...
To the book