בין ראייה לעיוורון

הסיפור הראשון עוסק ברב ששת . רב ששת עצמו היה אמורא בבלי בן הדור השלישי שהספיק בחייו לעמוד בראש שלוש ישיבות : שלחי ( בית מדרש שהקים בעצמו על גדת החידקל , ( נהרדעא ומחוזא . הוא היה מפורסם במידת החסידות , לפיה לא היה הולך ארבע אמות בלא תפילין , כפי שמספרת הגמרא במסכת שבת ( קיח , ע " ב ) : אמר רב ששת תיתי לי דקיימית מצות תפילין . אמר רב ששת : תבוא לי ( ברכה ) שקיימתי מצוות תפילין . ורש " י מדייק שם , שאין מדובר בקיום מצוות תפילין הבסיסית , אלא : " דקיימתי מצות תפילין - שלא הלך ארבע אמות בלא תפילין " . עובדה חשובה נוספת לגבי רב ששת , אולי החשובה ביותר בנוגע לסיפורנו , היא שהיה עיוור . ייתכן שלעיוור קל יותר לשהות עטור תפילין זמן כה רב - כפי שנהג רב ששת על פי הגמרא - מתוך היותו מצוי במציאות עטופה ובועתית מראש , בתוך חשכתו , אולם אני מאמינה שרב ששת היה נוהג כך גם ללא עיוורונו . רב ששת , כנראה גם מתוקף היותו עיוור , היה בקיא באופן יוצא מגדר הרגיל במשניות ובברייתות , ומספרים שהיה חוזר על כל תלמודו מדי שלושים יום : רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה ותלי וקאי בעיברא דדשא ואמר חדאי נפשאי חדאי ...  To the book