גידולי היסוד של ארץ ישראל בתקופות הקדומות היו ' חמשת מיני דגן , ' גפן וזית , שהם בעלי ערך תזונתי גבוה וספקים של פחמימות , שמנים וסוכרים , דבר שהקנה להם מקום מכריע בסל המזונות . גידולים חקלאיים אלו המשיכו להיות גורם מרכזי בתזונתם של התושבים בארצות ים תיכוניות ברוב התקופה הנידונה . לעומת זאת , ירידתו של ענף התמרים בארץ ישראל ניכרת בספרות השו"ת הארצישראלית . בניגוד לארץ ישראל , בעירק המשיך ענף התמרים להיות תחום כלכלי מוביל , ועל רקע זה נמצאו שלל דיוני הלכה העוסקים בזני תמרים , וכן מאכלים ומגדנות שמתקינים מהם . הכרסום במעמדם של גידולים חקלאיים ותיקים מורגש היטב בספרות הברכות . אחד הביטויים לכך הוא גל של דיונים המתמקדים בגידולים שאומצו ממחוזות גאוגרפיים חדשים , שברבות הימים הפכו לנפוצים בתפריטי המזון . השחיקה במעמדם של הגידולים המסורתיים קשורה גם לתמורות שחלו בהעדפותיו הקולינריות והתזונתיות של האדם המודרני . ערכם של התמר ושל התאנה ירד עם כניסתם של קנה סוכר ומאוחר יותר סלק הסוכר , שהפכו לגידולים מרכזיים המספקים סוכר . תהליך דחיקתם של התאנה ושל התמר היה אטי וממושך , ומתקבל הרושם שהוא הגיע לשי...
To the book